בשפת אהבה הדיווין ישנם 24 צלילני אלפאף (אותיות אלפבית). כול צלילן מיוצג על ידי סמל גרפי אחד, שמסמל צליל פונטי ייחודי.

מאלף ועד אַף (אינסוף), שמותיהם והצליל הפונטי של כל צלילן, הרמוניים קלים להיגוי, מיטיבים עם הדנ״א הדיווין אונטליג׳ונטי שלנו, וכן עם הסביבה שלנו.

מאלף עד צִ‘י, כל צלילן מיוצג על ידי הצליל הפונטי הראשון שמרכיב את שמו, ואילו אַף, הצלילן האחרון שמסיים את האלפאף, מיוצג על ידי הצליל הפונטי האחרון בשמו, F, IPA [f].

לצלילני האלפבית, לשמותיהם ולצלילים הפונֵטיים שלהם, יש כוח עצום בעיצוב המבנה הבסיסי של המציאות הפיזית שלנו.

בעברית השורש א־ו־ת המשותף לאות, אותיות ואותות מציין סימן או סמל שמעביר מידע, כוונה, מסר או אפילו פלא.

עם זאת, באלפאף הדיווין (אלפבית מאלף עד אינסוף), האותיות נקראות צְלִילָנִים, הנגזרים מהוורד צליל. שם זה מדגיש שכל צלילן הוא צליל אודיו רוטט. כאשר הם משתלבים ויוצרים וורדים, הם משקפים את ההרמוניה של הבריאה הדיוויניטית, וביחד מהווים את אבני היסוד של קיומנו הדיוויניטי האינסופי.

מבחינה היסטורית בלשנית האלפבית העברי והאנגלי, התפתחו במקור מהאלפבית הפיניקי שנוצר בלבנט לפני כ 3,000 שנים. עם זאת, במהלך הדורות הם עברו שינויים מהותיים שהובילו להבדלים משמעותיים.

האלפבית העברי העכשווי נחשב כמבוסס על השראה דיוויניטית, והוא אכן מהווה את הבסיס לאלפאף הדיווין. אך חלק משמות האותיות וצליליהן אינם דיווין, והוא אינו מייצג את מלוא הצלילים הפונטיים הדיוויניטים.

לעומת זאת, האלפבית האנגלי, על אף שהוא בעיקר מערכת כתב מעשית ותרבותית הנפוצה במדע, בטכנולוגיה, במתמטיקה ובקידוד דיגיטלי, הוא גם דיווין בחלקו.

המשך יבוא…